נאסר ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

עסקינן בתביעה בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975.

התובע 1 הינו יליד 1927, גמלאי של משרד החינוך (להלן – "התובע"), והתובעת 2 היא נכדתו של התובע, ילידת 1990 (להלן – התובעת").

על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 1/3/07 בשעה 07:50 בבוקר, התובע נהג ברכב מס' רישוי 90-013-50 והסיע את התובעת יחד עם נכדה אחרת שלו ותלמיד נוסף, ג'ובראן שמו (להלן – "ג'ובראן"), מכיוון כפר סמיע לבית הספר התיכון בכפר תרשיחא, בו הם לומדים. בדרך לבית הספר, בצומת שבין מעלות לבין תרשיחא, רכב התובע התנגש ברכב שהיה לפניו באופן שהאחרון נהדף לעבר רכב אחר שהיה לפניו (להלן – "התאונה").

התובעים טוענים, כי כתוצאה מהתאונה נגרמו להם נזקי גוף שונים כמפורט בכתב התביעה ובמסמכים הרפואיים שצורפו אליו.

הנתבעת, שהינה המבטחת של הרכב בפוליסת ביטוח חובה, לא הכחישה את עצם התרחשות התאונה, אך טענה כי התובעת לא היתה ברכב בזמן התאונה, ואילו לתובע לא נגרם נזק גוף כלל וכלל.

בדיון שהתקיים לפניי העידו התובעים, אביה של התובעת וג'ובראן, וכן נהג הרכב בו פגע רכב התובע, עדנאן שמו (להלן – "עדנאן").

בשל ההיקף המצומצם של התיק, התקיימו החקירות של העדים הנ"ל במסגרת קדם משפט מורחב.

לאחר ששמעתי את התובעים ושאר העדים, נחה דעתי לדחות את התביעה של התובע ולקבל את התביעה של התובעת.

אקדים ואומר, כי על בסיס העדויות שנשמעו לפניי שוכנעתי, כי התובעת נכחה ברכב בזמן התרחשות התאונה, זאת על אף עדותו של עדנאן, כי ברכב של התובע לא היו נוסעים.

עדנאן העיד בפניי, כי מייד לאחר התאונה הנהגים המעורבים, ובכלל אלה התובע, ירדו מהרכבים שלהם ושוחחו ביניהם. ואולם, הלה לא אומר בעדותו בצורה ברורה ומפורשת כי הסתכל פנימה לתוך הרכב של התובע. כל אשר אומר עדנאן בעדותו הוא שירד מהרכב שלו, ולא הבחין באנשים נוספים שירדו מהרכב של התובע. גם כאשר נשאל מפורשות, האם בזירת התאונה הסתכלו הנהגים אל תוך הרכבים, ענה עדנאן: "בטח ירדנו" (שורה 32 עמ' 9 לפרוטוקול) מבלי לומר בצורה מפורשת כי הסתכל פנימה לכיוון רכבו של התובע. גם כאשר נשאל על ידי בית המשפט, מניין הוא יודע כי לא היו עם התובע נוסעים ברכב, השיב עדנאן כי הוא יודע זאת מפני "(ש)יצאנו מהרכב לראות אם הכל בסדר ולא היו נפגעים" (שם, בשורה 25), ללמדנו כי עדנאן הסיק כי אין ברכב של התובע נוסעים רק מחמת כך שלא הבחין בנפגעים יוצאים מרכב התובע, ולא מפני שהתקרב אליו והסתכל פנימה.

מכאן ניתן ללמוד, שעדנאן לא הסתכל בהכרח אל תוך רכב התובע, ולכן הוא לא הבחין כנראה בשאר הנוסעים שהיו שם.

לעומת זאת, התובעים וגם ג'ובראן אישרו בעדותם כי התובע הוא היחיד שירד מהרכב בזירת התאונה, ולכן עדנאן כנראה לא הבחין בהם.

זה המקום להוסיף, שהנהגים המעורבים החליפו פרטים ביניהם במקום אחר שמרוחק מזירת התאונה. על פי גרסת התובעים, התובע המשיך בנסיעה מזירת התאונה למקום המפגש עם הנהגים המעורבים, ובדרך הוריד את התלמידים שנסעו איתו ליד בית הספר שממוקם בדרך, ורק אז המשיך לכיוון מקום המפגש.

גם גרסה זו היא גרסה הגיונית ומסבירה, מדוע לא הבחין עדנאן בשאר הנוסעים שהיו עם התובע, גם כאשר פגש אותו מאוחר יותר לצורך החלפת פרטים. ולעניין זה עדנאן אישר בעדותו, כי בית הספר אכן ממוקם בדרך שבין זירת התאונה לבין נקודת המפגש, ואישר גם שהוא הגיע לנקודת המפגש לפני שהתובע הגיע לשם.

אשר על כן, אני קובעת, כי התובעת היתה נוסעת ברכב של התובע בזמן התאונה.

נזקי התובע:

התובע צירף גיליון חדר מיון מיום התאונה, בו נרשם כי הוא מתלונן על כאבים בראש ובצוואר, ואולם הבדיקות שנערכו לו לא גילו ממצא כלשהו.

התובע צירף גם תעודה רפואית של קופת חולים, בדבר תלונות על כאבים בחזה. באותה תעודה אושרה לתובע תקופת אי כושר למשך 18 ימים – שלגביה אישר התובע בעדותו, כי מדובר בתעודה מוזמנת לצורך התביעה.

הנה כי כן, לתובע לא נתגלתה פגיעה כלשהי במסגרת בדיקתו בחדר המיון. לגבי האמור בתעודה הרפואית, אני סבורה כי אין לייחס לה משקל של ממש, הן נוכח האמור לעיל, והן לאור כך כי הכאבים בחזה אינם קשורים לתאונה. מסקנה זו נסמכת על הרישום בגיליון חדר המיון, שבו אין כל זכר לפגיעה או כאבים בחזה, וכן על האמור בתצהיר התשובות לשאלון שנשלח לתובע מטעם הנתבעת. במענה לשאלה מפורשת אודות מכאוביו כתוצאה מהתאונה, התובע אינו מזכיר בתצהיר התשובות כאבים בחזה.